Imprint / Data Privacy


Being Safe is Scary

Almost 80 million people worldwide are directly affected by forced displacement. Simultaneously cities are facing an unprecedented eviction crisis. The fear of displacement doesn't only affect residents of war zones. It is the ground (mostly European and American) on which radicalization, xenophobia and conspiracy theories are currently flourishing. 

Art has long been an accomplice in the gentrification of cities and the resulting segmentation of society. How can art improve our lives, without selling our souls to the 1%? How can it provide autonomy and independence from investment schemes of the world’s landlords? How can we re-evaluate the wealth of the world and re-ignite our collective imagination? 

When artist Banu Cennetoğlu declared ‘Being Safe is Scary’ in Germany, she not only paid tribute to the freedom fighter Gurbetelli Ersöz, who coined the term, but referred to Kassel's fascist past. The co-option of Germany’s oldest museums’ inscription activated the meme for this winter issue. “Sicherheit macht Angst”. 

Denn von wessen Sicherheit sprechen wir?
Whose rights are protected, how does your personal shelter look like?

 Together with advising editor Kolja Reichert, this issue looks at inner and outer landscapes created by politics, culture and society at large. Departing from the labor of art, the contributions go against the moral superiority as the new motor of argumentation seen in all media. While the uncertainty of our time accelerates, speculative communities, a concept of associate editor Aris Komporozos-Athanasiou, replace the fundamentals of togetherness. Revisiting these is the precondition of a more livable present.

Between the pandemic and class struggle (Hito Steyerl, Barbara Cassavecchia), the shame that comes with it (Andrea Büttner, Daniela Dröscher), housing and decoloniality (Suhail Malik, Guerrilla Architects), eviction and antiracism (Rifki Akbar Pratama, Zona Mista), gentrification and unions (Art Against Displacement, Jacob Wills, Union des Refuses, among other initiatives) we want to crack the riddle of why colonialism prevails as a priority of historical museums, why is discrimanation still a social phenomena based on shame and shaming (Mohammad Al-Hasani, Olga Grjsnowa - translated by Ayham Majid Agha).

History has proven that fighting for basic rights requires the unionization of an intersectional class discourse, no matter whether it is fair pay, gender and ethnical equality or the right for secure living and healthcare conditions. Models of community building from all over the world exemplify how resilient spaces for cultural work can thrive and persist in spite of real estate speculation. 

Not only are (art) workers facing the landlord's looming presence, but also the power structures between communities and peers that make hostility and division possible. In this vein we’re introducing you, dear readers of the world, to the ‘Union des Refusés’: 

This is a call to bring together smaller and larger initiatives, unions and structures of community building for the arts. A network of mutual care, in order to initiate something like an actual global union, different to a common trade union or chamber of commerce, turning it into a channel of communication – in the spirit of radical horizontality introduced with the Salon de Refusés by Napoleon, out of all people (well, a bit more radical maybe). 

Art workers, way too long seen as entrepreneurs and system-slaves at the same time, have been left in a limbo of precarious conditions. 

Arielle Azoulay, Jonas Tinius and Bonaventure Soh Bejeng Ndkung look at museums as crime scenes and an anonymous group of students shed light on further changes to be done in academia and institutions with anonymous networks of POC students in European cities. We close the year, tirelessly and grateful for all who believe in this publication, willing not only to thematize but act upon the redistribution of wealth for the well-being of (art) workers, the underpaid, unemployed, the lost and the privileged. 

Enjoy this bouquet of exhaustive research and poetry, visually wrapped by the works of Andrea Büttner, Phillipa Horan and Willem de Rooij. They examine the symbolic value of the oppressed in the arts, in history and in economics. The greedy landlords of the world are only part of the operating system we need to smash. Renters are raging, evicted and houseless unite, a new leftist internationalism converts displacement into the power of belonging here, there, and everywhere. 

Alina Kolar, María Inés Plaza Lazo & Pawel Sochacki



Reflektor Monde gUG (haftungsbeschränkt), Lynarstrasse 38, 13353 Berlin

Vertreten durch die Geschäftsführer:

Alina Kolar, María Inés Plaza Lazo, Pauł Sochacki Advertisement / Anzeigen: Founders / Gründerinnen: María Inés Plaza Lazo, Pauł Sochacki

Alle Vertriebs und Kundenanfragen an: Arts of the Working Class, Lynarstrass 38, 13353 Berlin, DE / E-mail: / Tel: +49 1716292064

Publishers/Herausgeber*innen & Editors/Redakteur*innen:

Alina Kolar

María Inés Plaza Lazo

Paweł Sochacki

Advising Editor:

Kolja Reichert

Associate Editor:

Aris Komporozos-Athanasiou

Managing Editor:

Sebastjan Brank

Art Direction/Layout:

Hans Löffler

Distribution & Content Management:

Chris Paxton

Intern / Praktikant*innen:

Kaya Haslinger


Osnabrück GmbH & Co. KG, Osnabrück, DE

Mit freundlicher Unterstützung der Stiftung Kunstfonds im Sonderförderprogramm 20/21 NEUSTART KULTUR



בעל הבית מגיע 

קרוב ל80 מיליון אנשים ברחבי העולם מושפעים ישירות מעקירה כפויה. במקביל ערים מתמודדות עם משבר פינוי-דיור חסר תקדים. החשש מפני עקירה לא משפיע רק על תושבי אזורי מלחמה. זו הקרקע (בעיקר באירופה ובארצות הברית) שעליה פורחות רדיקליזציה, שנאת זרים ושלל תיאוריות קונספירציה. 

לאורך שנים אמנות לקחה חלק משמעותי בג'נטריפיקציה ובשסעים החברתיים אליהם היא מובילה. כיצד יכולה אמנות לשפר את חיינו, מבלי למכור את נשמתנו למאיון העליון? כיצד היא יכולה לספק אוטונומיה ועצמאות מהשקעותיהם של בעלי הדירות ברחבי העולם? כיצד נוכל להעריך מחדש את עושרו של העולם ולהצית מחדש את הדמיון הקולקטיבי שלנו?

 כשהאמנית באנו סנטאוגלו הצהירה שבגרמניה "להיות בטוחה זה מפחיד", לא היתה זו רק מחווה ללוחמת החופש גורבטלי ארזוז, שטבעה במקור את האמרה, אלא גם התייחסות לעברה הפשיסטי של העיר קאסל. ניכוסה שלה את הכתובת המופיעה על המוזיאון העתיק בגרמניה נתנה השראה למֶם המעטר את גיליון חורף זה: "Sicherheit macht Angst". 

Denn von wessen Sicherheit sprechen wir?

 הזכויות של מי מוגנות, איך נראה המקלט האישי שלך?

יחד עם העורך המייעץ קוליה רייכרט, גיליון זה מתבונן בנופים הפנימיים והחיצוניים שנוצרים על ידי פוליטיקה, תרבות והחברה ככלל. תוך שהם לוקחים את מלאכת האמנות כנקודת המוצא שלהם, הטקסטים ויצירות האמנות שבגליון הנוכחי יוצאים כנגד התפיסה הרואה במוסרנוּת את עיקרו המניע של השיח הציבורי הרווח. בעוד חוסר הוודאות של זמננו רק מחמיר, ״קהילות ספקולטיביות״ מחליפות את יסודות ההיות-ביחד (togetherness), כותב עורך המשנה אריס קומפורוזוס-אתנאסיו. בחינה מחדש של אלה היא תנאי ליסודו של הווה בר קיימא.

 בין המגפה ומאבק המעמדות (היטו שטיירל, ברברה קאסאווקיה), הבושה המלווה אותו (אנדראה בוטנר, דניאלה דרושר), דיור ודה-קולוניאליות (סוהיל מאליק, גרילה אדריכלים), פינוי ואנטי-גזענות (ריפקי אכבר פרטמה, זונה מיסטה), ג'נטריפיקציה ואיגודים חברתיים (Art Against Displacement,ג׳קוב ווילס, Union des Refuses, ואחרים) אנחנו רוצות להבין מדוע קולוניאליזם ממשיך להגדיר את סדר העדיפויות של מוזיאונים היסטוריים, מדוע אפליה היא עודנה תופעה חברתית רווחת המבוססת על בושה ושיימינג (מוחמד אלחסאני, אולגה גריסנובה - תרגום איהם מג'יד אגא). 

ההיסטוריה הוכיחה כי המאבק למען זכויות בסיסיות מחייב איחוד ואיגוד של שיח מעמדי הִצְטָלְבִיוּתי (intersectional), בין אם מדובר בשכר הוגן, שוויון מגדרי ואתני, או הזכות לדיור ולבריאות. מודלים של בנייה ועשייה קהילתית מרחבי העולם מדגימים כיצד מרחבים עמידים של יצירה תרבותית יכולים לשגשג ולהתמיד, על אף וכנגד ספקולציות נדל"ניות. 

לא רק עובדי (האמנות) מתמודדים עם נוכחותו המאיימת של בעל הבית, אלא גם מבני הכוח בין קהילות וקולגות המאפשרים עוינות ופילוג. ברוח זו, אנו מצהירות בזאת, קוראים יקרים, על הקמתו של ״איגוד הדחויים״  Union des Refusés': 

זו קריאה להפגיש בין יוזמות קטנות וגדולות, איגודים ופרויקטים קהילתיים באמנויות. רשת של דאגה הדדית, שמטרתה ליזום איגוד עולמי של ממש, בשונה מאיגוד מקצועי או לשכת מסחר משותפת, שיהפוך לערוץ תקשורת - ברוח האופקיות הרדיקלית שנפוליאון, מכל האנשים, יישם בסלון הדחויים (טוב, אולי קצת יותר רדיקלי). 

עובדי אמנות, שנחשבו זמן רב מדי כיזמים עצמאיים וכעבדי השיטה בעת ובעונה אחת, נותרו בלימבו של תנאים ארעיים.

אריאלה אזולאי, ג'ונאס טיניוס ובונוונטור סו בז'נג נדקונג מסתכלים על מוזיאונים כעל זירות פשע, וקבוצה אנונימית של סטודנטים וסטודנטיות שופכת אור על שינויים נוספים באקדמיה ובמוסדות תרבות, בשיתוף עם רשתות אנונימיות של סטודנטים וסטודנטיות מקהילות של בני מיעוטים ברחבי אירופה. אנו סוגרות את השנה, ללא לאות ואסירות תודה כלפי כל מי שמאמינות ותומכות במגזין, כל מי שמוכנות ומוכנים לא רק לעיין באופן שבו השיטה פועלת, אלא גם לפעול למען חלוקה מחדש של העושר לרווחתם של עובדי (האמנות),הקבלן, מובטלים, האבודים והפריבילגיים. 

אנחנו מקוות שתהנו מהגליון הנוכחי, המעוטר ביצירותיהם של אנדראה בוטנר, פיליפה הורן וווילם דה רואי. יצירות אלו בוחנות את ערכם הסמלי של המדוכאים באמנויות, בהיסטוריה ובכלכלה. בעלי הבית החמדנים בעולם הם רק חלק קטן ממערכת שלמה אותה עלינו לרסק. אנו עדים לבינלאומית חדשה, בה שוכרים זועמים, מפוני-דיור וחסרי בית מתאגדים, וממירים את העקירה והפליטות תמורת כוחה של השייכוּת, כאן, שם ובכל מקום. 

אלינה קולאר, מריה אינאס פלאזה לאזו, ופאוול סוצ'אקי

Post your comment

* will not be published


No one has commented on this page yet.



Google Analytics
To improve our website for you, please allow us to use the services of Google Analytics, what includes allowing a cookie from Google Analytics to be set.

 Basic cookies, which are necessary for the corrent function of the website, will always be set. For instance, there will be a cookie storing your cookie settings.

The cookie settings can be changed at any time on the Imprint/Date Privacy page.